פני יהושע על ראש השנה ח׳

1 בתוס' בד"ה והרי יובלות תימא מאי ס"ד הא לא מתוקמא כלל אלא לרבי ישמעאל עכ"ל. ולכאורה נראה מסידור דיבורי התוס' דקושייתם כאן אסוגיא דשקלא וטריא אליבא דמ"ד מידי דתליא במעשה לא קחשיב קאי וכבר צווחו קמאי דקמן למה לא הקשו כן אמקשה קמא דקאי אשקלא וטריא למ"ד מידי דחייל מאורתא לא קחשיב ונהי דאפשר דאין מוקדם ומאוחר בלשון התוספות בזה כדאשכחן בדוכתי טובא מ"מ כיון דדשו בה רבים אנא נמי אימא. והנלע"ד משום דודאי עיקר תמיהת התוספות היינו אליבא דרבא דאמר דלד"ה ד' לדידיה ודאי קשה אחד בתשרי עשרה בתשרי הוא דליכא למימר דאה"נ דבעשרה בתשרי קאמר ורגל שבו קאמר דאם כן הו"ל חמשה מה שאין כן לרב נחמן בר יצחק דאמר ארבע חדשים ובהן כמה ראשי שנים לא שייך קושיית התוספות שהרי אין הכרח לאוקמי כרבי ישמעאל אלא לוקמי כרבנן ורגל שבו וכמו שכתבו התוספות להדיא לקמן ע"ב בדבור המתחיל בעשרה בתשרי ועיין במהרש"א ובחדושינו וא"כ לפ"ז לא מצי התוס' להקשות קושייתם לדברי המקשן הראשון דאפשר דהקישא לא קאי אמלתא דרבא אלא אליבא דר"נ דמשמע ליה להמקשה דהא דר"נ לא אמר כרבא היינו מה"ט גופא משום דיובלות בעשרה בתשרי ואפ"ה לא קחשיב חמשה וכיון דשינויא דר"פ דמידי דחייל מאורתא לא קחשיב קאי בין לרבא ובין לר"נ א"כ הקשה המקשה שפיר והרי יובלות והיינו אליבא דר"נ דמוקי ליובלות כרבנן וכדכתיבנא. אבל על המקשן השני דקאי אשינויא דרב שישא בר אידי דמידי דתליא במעשה לא קחשיב משמע לתוספות דע"כ דוקא אליבא דרבא קאי דאי אליבא דר"נ ב"י לא הוצרך לשנויי מידי דתלי במעשה לא קחשיב דבלא"ה א"ש דמשום דקתני אם הביא כשר מש"ה לא קחשיב שתי הלחם כדאמרינן לענין תרומת שקלים ובשלמא לר"פ י"ל דאליבא דר"נ קאי ולית ליה האי שינויא דאם הביא יצא לא פסיקא ליה והא דלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום האי טעמא גופא דתרומת שקלים לא חייל מאורתא וכדפרישי' לעיל דלא קי"ל כרבי דעצים איקרי קרבן משא"כ להאי שינויא דלא תליא במעשה שכבר כתבו התוס' דמשמע להו דלא מצי לשנויי הכי אתרומת שקלים וא"כ ע"כ מדלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום דאם הביא יצא לא פסיקא ליה וא"כ תו לא צריך לשנויי כלל אליבא דר"נ לענין שתי הלחם אע"כ דאליבא דרבא לחוד משני רב שישא בר אידי אפ"ה מקשה הש"ס והרי יובלות ואם כן מקשו התוספת שפיר מאי קושיא הא אליבא דרבא בלא"ה לא מתוקמיה אלא כרבי ישמעאל ודו"ק. אף שהתוספות לא כיוונו לזה מ"מ כתבתי דרך פלפול ובעיקר תמיהת התוספת כתבתי לקמן ליישב תמיהתם בפיסקא דיובלות ע"ש:

2 שם בגמרא רב אשי אמר ד' ראשי השנה בד' ראשי חדשים. לכאורה יש לדקדק דאכתי ליתני ר"ה לעומר ולשתי הלחם כדקתני לרגלים אף על פי שאינו מן המנין הכי נמי ליתני הני ואפשר דרב אשי נמי אית ליה הני שנויי דלא קתני אלא מידי דחייל מאורתא או דתליא במעשה ולא פליג אאוקימתיה דרבא אלא במאי דקאמר רבא רבי נסיב אליבא דתנאי ולר' אליבא דנפשיה אבל יותר נראה דרב אשי לא חש לתרץ אלא אהא דנקט ד' ראשי שנים דמשמע דטפי ליכא אבל במאי דלא קתני עומר ושתי הלחם לא חש להשיב דאטו תנא כי רוכלא ליתני:

3 בגמ' ה"ק ג' לד"ה. עיין ברש"י ותוספות והמכוון בזה דנהי דא' באלול נמי פלוגתא היא מ"מ כיון דרבי גופא ס"ל כר"מ לא שייך לומר ד"ה משא"כ באחד בשבט לא שייך לומר כן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה:

4 בתוס' בד"ה לבשו כרים וכו' כדאמרינן לקמן לבשו דוכרייא ובקונט' מפרש לקמן וכו' וכאן לא פי' כן עכ"ל. וכתב מהרש"א דבת"י אינו וכתב עוד דבהדיא מבואר לקמן בגמרא. ולענ"ד כוונת התוספות לפ' עיקר לשון לבישה דלפרש"י כאן ההתלבשות היא מהולד שמתעברות ולהתוספת קאי אזכר וע"ז כתבו שכן פירש בקונטרס לקמן על הא דקאמר הש"ס בשעה שמזדווגין פרש"י שם אלמא ניסן זמן זיווג בהמות הוא ומדלא קאמר זמן עיבור אלמא דל' לבשו לא קאי אעיבור אלא אזיווג דזכר אלא דממילא ילפינן הכא שמתעברות באותו זמן. ולפ"ז א"ש מ"ש התוספות וכאן לא פירש כן וק"ל:

5 בגמרא ר"מ סבר מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו. הא דמקשינן למעשר דגן ולא לתירוש ויצהר דהוו מיני אילנות ואזלינן בתר חנטה ור"ה שבט ולא הוו סמוך לגמרן אלא דבהאי קרא דעשר תעשר כתיב תבואת זרעך ומשמע דאדגן קאי ולא אתירוש ויצהר דלאו מיני זרעים נינהו אלא נטעים וא"כ מסתמא כי אקיש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב בהדיא קאי. אבל קשיא לי טובא כיון דמן החדש על הישן איסורא דאורייתא הוא ואפילו דיעבד אינו תרומה אם כן מאי ראה ר"מ לומר דר"ה הוא דוקא א' באלול דלמא סוף אב שהוא נמי סמוך לגמרן ועוד דנהי דבאלול אכתי ממאי דבריש ירחא דלמא בד' או בה' בירחא ולא בא הכתוב לסתום ול"ל דר"מ סבר כשיטת הירושלמי דדרשי' מלחדשי השנה שאין חודש א' מתחלק לשני שנים וא"כ ע"כ כל ר"ה דוקא בר"ת הוא הא ליתא דא"כ יסבור בא' בשבט כבית שמאי. ולפ"ז לא א"ש הא דאמר לעיל ג' לד"ה דהא לבית הלל דאית ליה ט"ו בשבט ולא דרש דרשא לחדשי השנה א"כ ע"כ לא מצי סבר היקשא דמעשר בהמה לאחד באלול דסמוך לגמרן דאכתי מי ידעינן דדוקא בריש ירחא הוי סמוך לגמרן ויבואר לקמן בעז"ה בפיסקא דא' בשבט ע"ש ותמצא נחת:

6 בגמרא ואי בעית אימא רב חסדא כר' זירא מתני לה לתקופה ור"א היא וכו' הא דפסיקא לתלמודא לאוקמי דר"ח כר"ז ולא מוקי לדרב חסדא כדרב נחמן בר"י דאמר לדין נראה משום דאשכחן לר"ח בסמוך דאמר מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין ויליף מדכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו וא"כ מפרש להאי קרא לענין דינו של אדם ממש. ולפ"ז ע"כ סובר ר"ח כר' יוסי דאמר אדם נדון בכל יום דהא כתיב בהאי קרא דבר יום ביומו ונהי דרבנן מפרשי דהכא לאו במשפט ממש איירי אלא לפקידה בעלמא או כמ"ש מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות ע"ש מ"מ ע"כ ר"ח לא ס"ל בהא כרבנן דא"כ מנ"ל הא דדריש מלך וציבור מלך נכנס תחילה כנ"ל וק"ל:

7 בתוס' בד"ה לתקופות כר"א וכו' ויש נפקותא מרובה בדבר עכ"ל. והיינו לענין עיבור שנים אי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן כדלקמן ד' כ"א וכן בתקופת תשרי לענין סוכות כדאיתא בסנהדרין וחשבון התקופות תלוי הכל בתחלת בריאת עולם שהיתה תחלת ליל ד' למר בתקופת ניסן ולמר בתקופת תשרי:

8 בא"ד ודבר תימא הוא במה נחלקו ר"א ור"י כו' ב' ד' תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו ב' ימים עכ"ל ולכאורה היה נראה ליישב דדוקא לר"א אמרינן דבכ"ה באלול נברא העולם ור"ה מנינן מיום הששי שנברא אדם שלכך נקבע ר"ה ליום הדין הואיל ואדם הראשון יצא בדימוס משא"כ לר"י אין לנו שום הכרח לומר דבכ"ה באדר נברא ואפשר דמונין ר"ח ניסן מיום ד' שבו נתלו המאורות. ולפ"ז מצינן למימר דלכ"ע מולד תשרי של תהו היה בהר"ד אף למ"ד בניסן נברא העולם ולכו"ע מולד ניסן של בריאת עולם היה בד'. אלא דהתוס' מקשין כן לדבריהם הקודמים דאנן קי"ל כר"י ואפ"ה אנו מסירין ז"ט תרמ"ב והיינו ע"כ משום דחשבינן לר"י ניסן של בריאת עולם בז"ט תרמ"ב וא"כ מקשי שפיר. אמנם מצאתי מקום ליישב משום דמצינו במדרש רבה לפ' נח דפליגי רבי יהודה ורבי נחמיה אם שנת המבול עולה מן המנין וידוע שיתרון שנה היא ד"ח תתע"ו וע"כ לפ"ז אם נצרף ב"ד תל"ח לד"ח תתע"ו הרי לך שבוע שלימה פחות י"ב שעות והשתא לאחר המבול חזר הדבר לחשבונו וליכא בינייהו אלא י"א שעות ובהא מצינן למיטעי דכ"ד שעות מיכסי סיהרא. ולפ"ז לכ"ע מולד שנה שאחר המבול היה ביום ידוע מימי השבוע אלא דלר"א שנת המבול עולה מן המנין וא"כ ע"כ החשבון עולה לאותו יום ידוע לפי חשבון שמונין מולד תשרי של תוהו בהר"ד ולר"י אף דמולד תשרי היה ב"ד תל"ח קודם בהר"ד אפ"ה חזר החשבון למקומו דס"ל שנת המבול אינו מן המנין והרי צריכין להסיר שבוע שלימה פחות י"א שעות ודו"ק:

9 בגמ' איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל למימר איזהו חג שתוקעין בשופר הוי אומר זה ר"ה אלא משום דמפשטא דקרא הוי משמע דבכסא ליום חגינו מילתא אחריתא היא ולא קאי אר"ה דהא לא אשכחן דר"ה דאיקרי חג כמבואר בל' הרא"ש ז"ל שילהי מכילתין. וא"כ סד"א דבכסה ליום חגינו מילתא אחריתא הוא וסדר החדש הוא מונה דבתחילת החודש תוקעין ואח"כ הוא בכסה ליום חגינו והיינו חג הסוכות כדאיתא להדיא בפסיקתא וא"כ הא דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב היינו נמי חג הסוכות שבו נידונין על המים. וחק היינו ל' מזונות כדאיתא בריש פ"ב דביצה משו"ה איצטריך לאתויי שהחודש מתכסה בו:

10 תוספות בד"ה שהחודש מתכסה בו וכו' והר"ר משולם מפרש וכו' שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה וכו'. והקשה לו ר"ת דבתוספתא דשבועות קחשיב י"ב שעירים לראשי חדשים עכ"ל. וכתב הרא"ש דמה"ט הנהיג ר"ת לומר בפסוקי מוסף דר"ה מלבד עולת החודש ושני שעירים לכפר ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רבי משולם ולא תקשי ליה מהתוספתא דהתם בתוספתא איתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים קרבו וקחשיב י"ב דר"ח ולפ"ז מצינן למימר דר"ש לטעמיה דשעיר ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים אינן מכפרין אלא על הטהור שאכל את הטמא. ולפ"ז ודאי בר"ה היה צריך להקריב שעיר ר"ח כמו בכל ר"ח כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דבשעיר של ר"ה אין לו כפרה. משא"כ לכולהו תנאי דאמרי כל השעירים שווין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו א"כ אין צורך להקריב בר"ה שעיר של ר"ח דבלא"ה יש לו כפרה בשעיר של ר"ה שמכפר גם כן על טומאת מקדש וקדשיו וחטאת בכדי לא אשכחן דקרב. ואע"ג דבפ"ק דזבחים מקשה הש"ס כה"ג בשני שעירי עצרת נזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא ומסיק על טומאה שאירע בין זה לזה. מ"מ כבר פירשתי שם דאין לפרש כפשוטו דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו טעמא דקרא ניקו ונידרוש במספר כל הקרבנות ועוד דמאי קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ואטו שעות מי כתיבי בקדשים וא"כ נקריב שעיר א' קודם זמן התמיד של בין הערבים ויכפר על כל הטומאות עד אותו זמן ואכתי למה מקריבין שנים אע"כ דשני שעירי עצרת קריבין מגזירת הכתוב. אלא דעיקר קושיית התוספתא במה שנקראין שעירי חטאת ואין חטאת אלא מה שמכפר כפרה גמורה ולא אשכחן חטאת שמכפר לחצאין וכ"ש בשעירי רגלים דסגי בחד כדאשכחן בשאר רגלים וא"כ השעיר השני למה נקרא חטאת לאיזו כפרה בא כיון שכבר נתכפר בראשון דנקרא ג"כ חטאת. וע"ז קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ומש"ה שניהם קרויים חטאת. נמצא דטעם זה לא יתכן אלא בשעירי עצרת דאשכחן בהדיא בקרא משא"כ הכא לענין שעיר ר"ח בר"ה שלא נזכר בכתוב א"כ אדרבה יש לנו לומר שהתורה לא צוה להביאו כיון שכבר נתכפר על טומאת מקדש וקדשיו בשעיר ר"ה כנ"ל נכון ליישב שיטת רבי' משולם ולולי שתוס' כתבו שר' משולם בעצמו הודה לר"ת שהיו מביאין שעיר ר"ח בר"ה והנלע"ד כתבתי להתלמד וצ"ע ודוק ועיין בקונט' אחרון:

11 בגמרא וליובלות בא' בתשרי בעשרה בתשרי הוא ויש לדקדק מאי קושיא דנהי דלענין שילוח עבדים אינו אלא מעשרה בתשרי אפ"ה קתני שפיר א' בתשרי ר"ה ליובלות לענין דאסור לחרוש ולזרוע דלכ"ע אסור מטעם תוספת מחול על הקודש כדאשכחן בשביעית וה"ה ליובל כמ"ש הרמב"ם להדיא דשוה יובל לשביעית לכל דבר והא דקתני א' בתשרי אף ע"ג דמטעם תוספת אסור ל' יום קודם מ"מ לא איצטריך ליה למיתני קודם תשרי דבלא"ה אסור שהיא שנת שמיטה עצמה משא"כ מתשרי ואילך איצטריך לאשמעינן דאסור מטעם תוספת יובלות ואע"ג דלענין שמיטין נמי קתני א' בתשרי ולא קתני אחד באלול משום תוספת היינו כדפרישית במתני' משום דלשמיטין לא פסיקא ליה למיתני תוספת דקי"ל כר"ג ובית דינו בריש מ"ק דתוספת לא נהיג אלא בזמן שב"ה קיים אבל שלא בזמן הבית לא משו"ה לא פסיקא ליה משא"כ ביובל דאינו נוהג אלא בזמן הבית. נמצא דלעולם לא משכחת יובל בלא איסור תוספת קתני שפיר אחד בתשרי וכן לאידך טעמא שכתבתי דלא קתני א' באלול ר"ה לשמיטין משום דתוספת ל' יום ואלול חסר וכל זה לא שייך הכא וקתני שפיר א' בתשרי. ואין לפרש קושיית הש"ס דנהי דשפיר קתני א' בתשרי ר"ה ליובל לענין חרישה וזריעה אכתי הו"ל למתני נמי עשרה בתשרי שהיא ר"ה לענין שילוח עבדים הא ליתא דלרב אשי ודאי לא קשה דלא קחשיב אלא ד' ר"ה שהן בד' ר"ח ולרב נחמן בר"י נמי לא קשה דקתני ד' חדשים ובהן כמה ר"ה ולרבא נמי לא תקשי לחשוב נמי עשרה בתשרי דהא מסקינן לעיל אליבא דרבא דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא ומידי דלא תליא במעשה וא"כ מה"ט לא קתני י' בתשרי לענין שילוח עבדים דלא חייל מאורתא ותליא במעשה וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקמינן לעיל מתניתין דר' היא ונסיב אליבא דתנאי ולר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מבחריש ובקציר תשבות וע"כ לא ס"ל כרבי ישמעאל דהא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל מסקינן להדיא דלרבי אין קצירת עומר דוחה שבת:

12 ונלע"ד ליישב לפי מה דמצינו בערכין דפליגי רב ושמואל אליבא דר' אי ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או לא. ואם כן מקשה הכא אליבא דמ"ד לרבי אינו עולה ויליף לה מיובל היא שנת החמשים וא"כ ע"כ לית ליה לר' תוספת ביובל דאי אית ליה הוי לן למימר דכשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת בסופה כדמשמע בשמעתין והא ודאי ליתא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה דבלא"ה אסור מאחד בתשרי משום תוספת שביעית דלאחריו אע"כ דלרבי לית ליה תוספת ביובל אף ע"ג דאית ליה תוספת בשביעית או שנאמר דבשביעית נמי לית ליה וקרא דבחריש ובקציר דריש לה לחילוק מלאכות כדדרש רבי נתן בפ' כלל גדול וסובר הש"ס עכשיו דהלכתא נמי לית ליה. ועוד דאפי' אית ליה הלכתא אפ"ה לית לן למילף יובל משביעית דלא ילפינן ק"ו מהלכה וכ"ש לבנין אב דלא ילפינן כנ"ל. ובזה נתיישב מיהו מה שהקשו תוספת לעיל בד"ה והרי יובלות תימא דלא מתוקמא אלא כרבי ישמעאל ולמאי דפרישי' א"ש דהמקשה דהכא סבר כמ"ד דלרבי שנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן משו"ה מקשה שפיר משא"כ המקשה דלעיל סבר כאידך מ"ד דרבי ס"ל שנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן מייתר ליה שנת החמשים לומר דאינה מתקדשת בסופה. ולפ"ז לא איצטריך ליה לאוקמיה מתניתין כרבי ישמעאל אלא דבלא"ה א"ש דקתני א' בתשרי משום איסור תוספת ואפ"ה מקשה לעיל שפיר אמאי קחשיב ליה הא הוי מידי דתליא במעשה כיון שאם לא תקעו אין כאן יובל כלל כ"ש שנתבטל למפרע איסור התוספת זה למאי דפרישית לעיל בד"ה והרי יובלות דלא שייך קושיית התוספת אלא אליבא דמ"ד מידי דתלי במעשה לא קחשיב ע"ש ודוק היטב:

13 בתוס' בד"ה בעשרה בתשרי לרב אשי וכו' עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא לפי מה שמצא בתוספת ישנים ואף לפי נוסחתו קשיא לי דהוי מצי לפרש נמי דלרב נחמן בר"י לא פריך ולולי שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה נ"ל לקיים הנוסחא שלפנינו דדוקא לרב אשי פריך דלרבא ולר"נ בר"י לא פריך דלדידהו בלא"ה הא אוקמינן לעיל מתני' דיובלות כר"י בנו של ריב"ב דמשום דקשיא לדידהו מעומר ושתי לחם איצטריך לשנויי דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא או מידי דלא תלי במעשה וא"כ ע"כ יובלות כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לרב אשי דלא איצטריך לאוקמי בהכי פריך שפיר. ולפ"ז מ"ש התוספת עוד דלר"ח דאמר רגל שבו מצי נמי לשנויי הכא הכי הוא ענין בפני עצמו דאף לרב אשי פריך שפיר מיהו מצי לשנויי כדר"ח וכמ"ש התוספות דהוי מצי לשנויי ולא משני כנ"ל בישוב והמשך לשונם. מיהו בעיקר דבריהם במ"ש דהו"מ לשנויי כדר"ח לולי דבריהם נ"ל דלא דמי דדוקא לעיל דליכא למטעי כלל לומר דבא' בניסן ר"ה לרגלים קאמר ר"ח שפיר רגל שבו קאמר משא"כ הכא כיון דאיכא למטעי ולומר דבאחד בתשרי ממש מתחיל היובל לא הו"ל למינקט האי לישנא אלא בעשרה בתשרי הול"ל כי היכי דלא ליטעו כנ"ל:

14 שם בגמ' יכול כשם שמתקדשת מתחילתה וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש משמע לכאורה דמה שמתקדשת מתחילתה היינו משום תוספת וזה דלא כר"י בנו של ריב"ב דלדידיה לפניו נמי לאו משום תוס' מיתסר אלא שהיובל מתחיל מר"ה לגמרי וזה דוחק לומר דברייתא דהכא לא מתוקמי כר"י בנו של ריב"ב. ועוד דרש"י מפרש להדיא בד"ה ורבנן דלא ילפי' מוקדשתם שתתקדש מתחלתה ולא איצטריך היא למעוטי משמע דהנהו רבנן דפליגי אדר"י בנו של ריב"ב לית להו ברייתא דהכא וא"כ ע"כ ברייתא ר"י בנו של ריב"ב היא לכך נראה דודאי אי לאו דכתיב יובל היא שנת החמשים הו"א דמה שמתקדשת מתחלתה היינו משום תוספת והוי אסרינן אפילו סופה אבל לבתר דממעטינן מיובל היא שאין מתקדשת בסופה ממילא משמע דמאי דמרבינן נמי מוקדשתו לאו משום תוספת הוא אלא שמתחיל היובל ממש מר"ה דכל היכא דשייך תוס' לא שני לן בין לפניו ולאחריו כמו שאפרש לקמן בשמעתין: